בנימין שיף

בנימין שיף נולד בגרמניה בשנת 1931 -2011 ועלה עם משפחתו לארץ בגיל שנתיים. ילדותו מקבילה לחבלי הלידה הקשים של ישראל בימים הראשונים כמדינה ריבונית. את עבודתו האמנותית התחיל בגיל 40 כשהדחף היצירתי עורר אותו למצוא לעצמו ביטוי במוסיקה, שירה וציור. הכשרתו הרשמית כצייר הייתה קצרה ביותר ועם זאת קנה לעצמו שם בינלאומי בסגנונו המיוחד.
שיף מצייר בצבעי שמן על בד מיוחד ובטכניקה המאפשרת ליצור כל קו בעידון רב. הדמויות ריאליסטיות עם קורטוב של קוביזם, מביעות רוגע חלומי , רכות ומלנכוליה לירית. תמונותיו מצויות בבתי אספנים ברחבי העולם.
למד באוניברסיטת בר אילן פילוסופיה כללית, ובהשראת לימודי חסידות וקבלה צייר גם סדרה ארוכה בנושאי יהדות.
בנימין שיף חבר באגודת הסופרים. פרסם שלושה ספרי שירה ושני קבצים של סיפורים קצרים.
שיף מגדיר את הציור שלו כ'משהו על אהבה ואמונה'. אמונה נאיבית הוא אומר, אנשים תמימים, בלי רבנים ובלי היכלות. אהבה פשוטה של גבר ואישה, אמהות, אהבה שקיימת גם בחיפוש ושאלה . בכל צויר מופיע האנושי. במסע הזה אל החדש עולה רביעייה קאמרית אל הבמה לנגן יצירה עם שם ואופוס, לא משמיעה צליל וקדה למחיאות הכפיים. בד לבן במוזיאון עם כתם או קו. שיף מחובר לאדם. העושר הזה של פני אדם. הנפש המסתתרת, הנשמה. המהר'ל מפראג אמר שהנבראות בצלם היא מאור הפנים. בעניין הזה עומד האדם בעולם לבדו.
האמנות כידוע הרחיקה לכת, רביעיה קאמרית שעולה לבמה ולא מנגנת- פלוס שם ומספר האופוס- או בד שיש בו כתם או קו בודד. (האם זה ויטגנשטיין שדיבר על השתיקה, בקט, קאמי, שורת ההוגים שדיברו על הכלום וסוף הדרך).
בשנים האחרונות הבנתי פתאום שהדבר החשוב לי בציור הוא האנושי. המהר'ל מפראג דומני אמר שהנבראות בצלם היא מאור הפנים. לבד מן האדם אין בטבע מי שמאיר פנים.
תינוק מדהים אותנו, הורים, אוהבים, מאמינים, אנשים שחיים בחיפוש ושאלה. הכי חשוב לי שמשהו יקרין אנושיות. יכול להיות שאני חי בעניין הזה מאה שנים לאחור אבל זה מה שאני עושה למרות שמעניין אותי רק הציור המודרני ובעיקר האבסטרקט הלירי.