בנימין שיף
צייר אמונה ואהבה

עיקרון ראשי של נקודת המבט שלי על המסע דרך החיים, כפי שאני מתאר בספרי מחזור החיים, נוגע למפגש הגורל והגורל, כיצד הבחירה המודעת והפניות הבלתי צפויות של הגאות זורמות יחדיו. כיצד גורל וגורל הפרט שנקבעו מראש חיים יחד בחייו, כיצד הגורל קובע את הסיכויים של האדם, ובאילו דרכים יכול הפרט לקבוע את מהלך האפשרויות שלו או שלה? הכל צפוי, והכל חשוף, אך הכל בהתאם לרצונו של האדם, אומר התלמוד. כמו כן, כפי שציין יונג, משהו שנשאר מחוסר הכרה בנפש האינדיבידואלית עלול להתבטא כגורל חיצוני. לפעמים, מה שהתגבש בעוצמה בנפש האדם, אך עדיין נשאר מתחת לרמת התודעה, עלול להתממש במציאות הפיזית.
לא ציפיתי שזה יתברר בחיפוש אחר תמונת כריכה לספר, על פניו. טיילתי לאורך נהרות זמן וחציתי יבשות תרבותיות, ובסופו של דבר, כך נראה, עם ספר נטול כריכה. ידיים. ואז, באושר פתאומי, נזכרתי בצייר ששמו היה בקצה הלשון שלי. כשחילצתי את שמו, בנג'מין שיף, משכבות זכרוני, נזכרתי באיזון בין הרמוניה לירית לדאגה מהורהרת, שאפיינה את הציור דמוי החלום שנזכרתי בו.
כשעקבתי אחר התמונות על הבד של שיף, עיניי נפלו על ציורו Life (1990). אין ספק שמצאתי את הגביע. הבנתי שהתסכולים ממסע שלי לא היו לשווא, אלא היו אולי הסימן של הנפש לאורך הדרך לתמונת המעבר של החיים. אור החיים הרך של הנרות עומד כנגד ההכרעה הכואבת של צריבה. ובכל זאת, כל עוד הם בוערים, יש גוונים וצבעים; יש את פניהם המובהקים של הקיום החולף, ויש כאלה של ערפול, מוסתרים בטבע הרחוק; יש מלנכוליה לירית, כמו גם הרמוניה מתוחה. כאב המוות וההכחדה משקף את העוצמה והיופי שבחיים. רק נר לא נדלק לעולם לא ייכבה. חיים במלואם מחלצים את המודעות לסופיותם. פרויד טען, בתמציתיות, כי מטרת החיים הסופית היא מוות. התמותה כגבול האולטימטיבי של הקיום הפיזי, משמשת כמכל של חיי אדם.
בציוריו של בנג'מין שיף הניגודים עדינים, והניגודים משתלבים לעתים קרובות במכלול מתוח אך יחד עם זאת. אלמנטים מנוגדים של זהות, של ארצי ושמימי, חומר ורוח, צפים זה בזה, ומשתלבים במכלול אחד; יחד, אך עם זאת מובחנים, מאוחדים, אך נפרדים. לפעמים הכאב מוסתר מאחורי חיוך נצלב. מה שחשוב עולה מתוך המראה החיצוני; קונפליקט ומאבק משתלבים בהרמוניה ושקט. באחד מציוריו מרחפת אהבה נצלבת מעל פיה של ייסורים פתוחים לרווחה. במקומות אחרים, אור התמימות והאמונה הנאיבית מנוגדת למורכבות ופיצול הידע.
באסתטיקה של ציוריו של שיף, אור ותקווה מתמזגים בעצב יקר. הרגיל הופך להשתקפות מהורהרת, שבה הפנימיות דמוית החלום מוצאת ביטוי מוחשי. תמיד יש משהו מוסתר, סודי וחמקמק – חידה, שכמו חלום שאיננו מבינים, קוראת לנו לחזור, לחפש, לשקף ולהביט עמוק יותר ויותר.
נתקלתי בציורו של בנג'מין שיף חיים במאי 2011, רק כדי ללמוד שהוא מת במרץ. כפי שהתברר, לא רק שחיינו אלא חצי שעה זה מזה, אלא שבתו, אורית יער, היא גם אנליסטית יונגיאנית. הכרתי את אורית, אבל לא היה לי מושג שהיא בתו של בנימין שיף. עם העצב שאיבדתי את האפשרות לפגוש את בנג'מין שיף, "האופטימי העצוב", בחיים, אני מקווה שציורו Life, המספק את פני מעגל החיים, ישמש נר לכבוד ולהרהר בחייו ולעבוד.
אני רוצה להודות לשוש שיף, שנתנה רשות להציג את הציור העמוק הזה על שער מחזור החיים.

ד"ר אראל שליט